החלטה בתיק ת"א 34564-04-10

בפני בקשה לחיוב המשיבה, אשר הינה חברה בע"מ, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש. עסקינן בתביעה כספית על סך 143,266 ש"ח.

1.         המבקש טוען כי למשיבה אין פעילות עסקית כלשהי, והיא אף אינה בעלת נכסים מהם ניתן יהא להיפרע, ככל ותחוייב בתשלום הוצאות המבקש ושכ"ט עו"ד, בתום ההליך. עוד מציין המבקש כי  מנהלה של המשיבה ובעל מניותיה היחיד, מצוי בהליך פש"ר. המבקש מוסיף עוד, כי למיטב ידיעתו העבירה המשיבה את פעילותה העסקית לחברה אחרת, שבעל מניותיה הוא אחיו של מנהל המשיבה. הבקשה נתמכת בתצהירו של המבקש, וכן בתדפיסי רשם החברות והחלטה מתיק הפש"ר של מנהל המשיבה.

2.         המשיבה, בתגובתה, דוחה את טענות המבקש, ומפנה להליך אחר שהתנהל בינה לבין צד ג', קבוצת הפועל רמת גן, אשר גם לו נגיעה לעניין דנן. המשיבה מציינת, כי המבקש, בדרך לא דרך, נמנע מלשלם לה כספים המגיעים לה בשל מחדליו ומעשיו. עוד טוענת המשיבה, כי הכלל בכל הנוגע לבקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה הינו אי חיובו של תובע בהפקדה, אלא לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד, ואין מקום לחייב חברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות נתבע, רק משום היותה חברה.

כמו כן, מוסיפה המשיבה, כי הינה חברה פעילה, כעולה ממסמכי רשם החברות, מדובר בתביעה מוצקה הנסמכת על הזמנת עבודה אשר אין חולק כי בוצעה על ידי התובעת, שהמבקש נמנע מלשלם עבורה.

אשר לגובה הערובה המבוקש טוענת המשיבה, כי הינו גבוה, ואינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בעניין זה. מכל אלה, טוענת המשיבה כי יש מקום לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

3. המצב המשפטי

תקנה 519 לתקסד"א, תשמ"ד - 1984 קובעת:

"(א)  בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ברע"א 10376/07, הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים (פורסם במאגרים) עמד בית המשפט העליון מפי כב' השופט מלצר על היחס שבין תקנה 519 לבין סעיף 353א הנ"ל.

עיקר תכליתה של תקנה 519 הינה למנוע תביעות סרק, ולהבטיח את הוצאות הנתבע, בעיקר במקום שבו מדובר בתביעה אשר סיכוייה קלושים. יחד עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על תובע, ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים (השווה: רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נ"ד (2) 845).

הפסיקה המתייחסת לתקנה 519 עומדת מחד על זכות הגישה לערכאות, אשר הוכרה זה מכבר כזכות יסוד חוקתית. מנגד מציינת היא את האינטרס למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של נתבע, ודאי מקום שבו עסקינן בתביעה אשר איננה מבוססת על פניה.  השיקולים המנחים באשר לשימוש בסמכות על פי תקנה 519 הושלמו על ידי הפסיקה, מאחר והתקנה עצמה איננה מציינת מתי ייעשה שימוש בסמכות זו.

בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית, בעמ' 750)  מציין א. גורן, כי הכלל הוא שבערכאה ראשונה אין לחייב תובע בהפקדת ערבון, אלא במקרים חריגים.

אשר לסעיף 353א, הרי שתכליתו להבהיר שהמצב המשפטי אשר היה קיים ערב חקיקת חוק החברות, במסגרת סעיף 232 לפקודת החברות, לא השתנה. בהתאם לכך, בתביעה שהוגשה על ידי חברה, חלים כללים מיוחדים, שכן סעיף 353א יוצר חזקה לפיה, כאשר מדובר בתובעת שהיא חברה זרה או חברה בע"מ,  יש מקום לחייב בהפקדת ערובה. חזקה זו ניתנת לסתירה ככל ויעלה בידי החברה להוכיח את האמור בסעיף 353א, ובראש ובראשונה - איתנותה הכלכלית.

בפרשת הנדסה ממוחשבת הנ"ל, ציין בית המשפט העליון כי סעיף 353א מהווה חוק ספציפי ומאוחר לתקנה 519, ועל כן, בכל הנוגע לתביעות המוגשות על ידי חברות, מעמדו גובר על תקנה 519.

בניגוד לתקנה 519, אשר כאמור לעיל איננה מציינת מהם המקרים בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו, והכללים הושלמו בפסיקה, הרי שסעיף 353א מגדיר מספר תנאים אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט להורות על הפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות נתבע.

כך קובע הסעיף, כי מקום שבו מדובר בחברה בע"מ, רשאי בית המשפט לחייבה בהפקדת ערובה, אלא אם סבר שנסיבות העניין אינן מצדיקות זו, או כשהחברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. בפס"ד הנדסה ממוחשבת הנ"ל צויין עוד כי חזקה זו הוגמשה מעט ביחס למצב שהיה קיים בפקודת החברות, כך שסעיף 353א לחוק החברות נוקט לשון "רשאי".